<h1>ארחות חיים דין כסוי הדם סימן א'</h1>
<h2>דף פג:</h2>
מאימתי מברך י"א קודם כסוי וי"א שלא יברך עד לאחר הכסוי וכן דעת הר"ם ב"ן ז"ל וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל וז"ל (ת"ה הקצר בית א' שער ה' בדיני כסוי) מאימתי מברך מכסה ואחר כך מברך שזו הברכה תלויה היא בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות וכיון שכן נמצאת שחיטה קודמת וכבר התחיל במצוה ואי אפשר לו לברך עובר לעשייתה ולפיכך גומר מצותו שהתחיל בה ואחר כך מברך וכן הורו מקצת רבותי נוחי נפש עכ"ל.
מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה או שחיטת עוף טהור שנאמר (ויקרא י"ז י"ג) ואיש וכו' אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר לפיכך חייב לברך בא"י אמ"ה אקב"ו על כסוי הדם.
כסוי הדם נוהג במזומן ושאינו מזומן לא נאמר יצוד אלא (הבהמה) [בהווה]. ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין ובין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית אם עבר ושחטן אינו חייב לכסות. שחט חיה ועוף ואחר כך הקדישן (אם) [או] הקדיש את הדם חייב לכסות.
טעם למה זכו חיה ועוף לכסות דמן יותר מבהמה לפי כשהפילה רבקה את עצמה מן הגמל נשרו בתוליה והיה יצחק חושד שאליעזר בא עליה וספר לו הענין כלו שנאמר (בראשית כ"ד ס"ו) ויספר העבד ליצחק והביאו אל המקום שנפלה והראה לו דם בתולים כי באת חיה אחת ושמרה אותו שלא לקקוהו הכלבים. וכך זכתה חיה הנאכלת לכסות דמה ושאר החיות וי"א דאריה הוא שבא ושמר אותו שלא לקקוהו הכלבים ולכך זכתה חיה הנאכלת לכסות דמה. ועוף נמי זכה לפי שלמד קין לקבור את הבל אחיו כמו שמפורש בתנחומא ע"כ.
כלאים הבא מן החיה ומן הבהמה וכן בריה שהיא ספק בהמה ספק חיה חייב לכסות ואינו מברך. השוחט לחולה בשבת חייב לכסות אבל אינו מכסה עד אחר השבת לפי שלא נתנה שבת לדחות אלא למה שצריך לחולה דהיינו השחיטה אבל הכסוי אינו מעכב הבשר מלאכל ואם רשומו ניכר במוצאי שבת חייב לכסות. והרב ר' מאיר ז"ל כתב (בסוף) [בספר] המאורות שאם היה לו אפר מוכן לכסות בו צואה יש לו לכסות זה הדם אפילו בשבת ע"כ. השוחט כלאים או ספק בי"ט אם רשומו ניכר אחר י"ט מכסה את דמו.
השוחט צריך שיתן עפר למטה ואחר כך ישחוט בו ואח"כ יכסה בעפר אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר. פר"ש ז"ל שיתן עפר תיחוח למטה אם יהיה קרקע קשה וכל שכן אם רצוף באבנים (אבל) [או] בנסרים אבל אם יהיה העפר תיחוח אין צריך להזיז אותו ממקומו כי אם להזמינו בלבד אבל הזמנה בפה מיהא בעיא כדאמרינן פרק השוחט (ל"א ע"א) דמזמן ליה לעפר כולה פקתא כלומר שכותש עפר כל הבקעה אם היא רגבים ואם היא תיחוח מזמינו בדיבור בעלמא כך פר"ש ז"ל התם וכן דעת הבעל העיטור ז"ל ע"כ.
<h2>דף פה.</h2>
אין חייב בכסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל לפיכך השוחט ונמצאת טרפה או השוחט חולין בעזרה או השוחט חיה או עוף שנגמר דינם לסקילה וכן חרש שוטה וקטן ששחטו בינך לבין עצמן אינו חייב לכסות דם שחיטתן.
<h2>דף פז.</h2>
השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד מברך ברכה אחת וכסוי אחד לכולן וכ"ש אם שחט הכל ממין אחד. והשוחט חיה וכסה את דמה ואח"כ שחט עוף אין צריך לחזור ולברך לא על השחיטה ולא על הכסוי ובלבד שיהיה בדעתו מתחלה ואין הכסוי הפסק לענין ברכת השחיטה ולא השחיטה לברכת הכסוי. וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל (ת"ה הקצר בית א' סוף שער ה'). וכן אם שחט מתחלה חיה או אוף והיה בדעתו לשחוט הבהמה מתחלה [מברך על שחיטת החיה או העוף ומכסה ואח"כ שוחט בהמה בלא ברכה אבל אם לא היה בדעתו מתחלה לשחוט הבהמה] ודאי צריך לחזור ולברך דודאי נמלך הוא ולא מבעיא האי נמלך דאיפסיק בכסוי אלא אפילו לא הפסיק בכסוי אלא דשחט תרתי או תלתא עופות והדר מייתו ליה אחריני דלא הוה דעתיה עליהו מעיקרו ודאי הדר מברך אשחיטה בתריתא לא שנא אי שחט קמי כסוי לא שנא אי שחיט בתר כסוי אבל מ"מ אי בעי מכסה מעיקרא לדמא קמא ואי בעי שחיט על דמא קמא ואי כסי ליה לההיא דמא מעיקרא כיון דדעתיה למשחט מיד ההוא עוף או חיה אחרינא ולכסויי לדמיה לא הדר ומברך כסוי אחר אבל האי דאמרינן דאין הכסוי מפסיק בין השחיטות ודאין השחיטות מפסיקות בין הכסויין לענין ברכה טעמא דמלתא דאי דאפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא. וכל הני מלי בשלא שח ביניהן. וכתב הבעל ההשלמה ז"ל ומסתברא שאם שח בין שחיטה לשחיטה דמכסה ומברך ושוחט וחוזר ומברך דכל שחיטה מצוה באפי נפשה היא והוה ליה כשח בין תפלה לתפלה (מנחות ל"ו ע"א) וכשח בין ברכת המוציא לאכילה דחוזר ומברך דומיא דטול ברוך כדאיתא (ברכות מ' ע"א) בפר' כיצד מברכין וכן הורה הרשב"א ז"ל בשם רבותיו וכן ראוי להורות. וכן אם התחיל במצוה וקודם שנגמרה שח אפילו במילי דעלמא כיון שעל כרחו יש לו לגמרה לאו היסח הדעת הוא ואינו חוזר ומברך. ולפיכך בהלל ומגלה ובק"ש אינו חוזר לראש אלא למקום שפסק וגם תקיעות נמי אמרינן (ראש השנה ל"ד ע"ב) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא ומסתברא דאינו חוזר ומברך. והר' דוד בר לוי ז"ל כתב ועוד מצאתי ראיה דברכות לא הוי הפסק דהא יקהנ"ז אע"ג דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא איפשר כ"ש הכא דאיפשר דשחיט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא אבל שיחת חולין ודאי מפסקא ועבירה היא בידו כדאמרינן (מנחות ל"ו ע"א) גבי תפלין שח בין תפלה לתפלה עבירה הוא בידו וכתוב בספר הישר השח ביניהן חוזר ומברך. והבעל התרומה ז"ל כתב אבל אם אמר תן לי עוף או סכין אין זה הפסק והרי הוא כמו שאומר טול ברוך. והר"ש ז"ל כתב המברך על השחיטה או על הכסוי ואחר ברכתו קודם כסויו או קודם שחיטתו דבר דברים או עסק עסקים אחרים חייב לברך על השחיטה או על הכסוי ואם אינו מדבר בין שחיטה לשחיטה דיו בברכה אחת כדשנינו (חולין פ"ו ע"א) פרק (השחיטה) [כסוי הדם] שחט מאה חיות או מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכולן ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט עוף ואמרינן מודה ר' יהודה לענין ברכת השחיטה שאינו מברך אלא אחת והגאונים חולקים עליו בשחיטה שהוא צריך לברך על כל שחיטה ושחיטה שלא אמר ר' יהודה אלא לענין כסוי בלבד ע"כ.
וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בכלי או בסכין כדי שלא ינהג בהן מנהג בזיון ויהיו המצות בזויות עליו שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא.
ומי ששחט יכסה שנאמר (ויקרא י"ז י"ג) ושפך וכסהו בעפר ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסותו שזו מצוה בפני עצמה ואינה תלויה בשוחט לבדו. וכתב הר"י מקורביל ז"ל אבל בעוד שהוא עסוק בה לא יכסה אחר ואם כסה אחר חייב לתת לו עשרה זהובים אע"פ שאין אנו דנים דיני קנסות (ממה) [מ"מ] אנו למידין שלא טוב עשה וצריך לפייס את חברו עכ"ל. ומצינו רמז כל ברכה שוה עשרה זהובים שנאמר (במדבר ז' י"ד) כף אחת עשרה זהב מכאן סמכו רז"ל שכל ברכה שוה י' זהובים ומגופיה דקרא אנו למידין שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום והיינו דאמר קרא אחת מכף ברכות עשרה זהב כ"מ.
דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור מלכסות. נתערב ביין או בדם בהמה רואין אותן כאלו הן מים. אם איפשר שיראה מראה דם כשיעור זה (אלא) [אלו] היה מים חייב לכסות ואם לאו פטור. כסהו ונתגלה פטור מלכסותו פעם אחרת. כסהו הרוח אינו חייב לכסות והר"י ז"ל כתב אך אם נתגלה אח"כ חייב לכסות ע"כ.
<h2>דף פז:</h2>
דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם אלא הוא חייב לכסות וכתב ה"ר מאיר ב"ר נתן דאין צריך לגרדו משם אלא מכסהו במקומו והבעל העיטור ז"ל כתב והיכא שיש דם מכסה אותו מקצת דם ואין צריך לעמוד שם עד שיתמצה כל הדם ויכסנו אלא משכסה אותו מקצת דם פטור ע"כ. שחט ונבלע הדם בקרקע אם רשומו ניכר חייב לכסות אם אין רשומו נכר הרי הוא כמו שכסהו הרוח ופטור מלכסות.
<h2>דף פח.</h2>
במה מכסין בסיד ובעפר ובחרסית בזבל דק בחול דק שאין היוצר צריך לכתשו ובשחיקת אבנים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת חדשים בגפסיס פי' גיבס ובמגופה שכתשן שכל אלו מין עפר הן. אבל אם כפה עליו כלי או כסהו באבנים אין זה כסוי שנאמר וכסהו בעפר. לפיכך אין מכסין בזבל גס וחול גס וקמח וסובין ומורסן פי' סובין הוא הנלקט מן הנפה ומורסן הוא קליפת תבואה שכותשין אותה ושחיקת כלי מתכות לפי שאין אלו מין עפר חוץ משחיקת הזהב בלבד שמכסין בו מפני שנקראת עפר שנ' (איוב כ"ח ו') ועפרות זהב לו ונאמר (דברים י' כ"א) עד אשר דק לעפר.
<h2>דף פח:</h2>
והריא"ף ז"ל הביא דרש רב נחמן ברב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה בו. כתב הרז"ל וז"ל אין סומכין על כלל המשנה שמגדל צמחים מכסין בו אע"פ שאם זורעין בו אינו מצמיח אבל אפר ושחיקת זהב אע"פ שאם זורעין בהן אין מצמיחין ואין מגדלין צמחים מכסין בהן לפי שהכתוב מוציאן מכלל שאר הדברים וקראן עפר. וכתב הראב"ד ז"ל האי דאמרינן היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסותו לאו למימרא שאם יחפור שם מן העפר אע"פ שהיא ארץ מלוחה וזורעין בה ואינה מצמחת שלא יוכל לכסות בו דכיון דמגדלת צמחים היא היכא שצמחו בעפר אחר ראוי לכסותו בו.
מכסין בשיחור הוא פיח הכבשן ובכותל ובנקורת פסלין פי' עפר שמנקרין מן הרחים. ובאפר בין אפר עצים בין אפר בגדים ואפילו אפר בשר שנשרף שנאמר (במדבר י"ט ט"ז) מעפר שריפת החטאת ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת.
והביא הריא"ף ז"ל אמר רבא בשכר שאמר אברהם (בראשית י"ח כ"ז) ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה. יש בכאן הנאה אפר פרה לטהר הטמאים ועפר סוטה מטהר אשה לבעלה אבל בעפר כסוי ליכא הנאה כלל וכתב הר' דוד בר לוי ז"ל לפי דרכנו למדנו שאין כסוי הדם מעכב הבשר מלאכול דאלו היה מעכב הבשר מלאכל התם נמי איכא הנאה שמתירה בשר לאכילה אלא לאו ש"מ שאינו מעכב ע"כ.
